#מאוזנת

לא מזמן הגיע אלי מתאמנת חדשה, 3 חודשים אחרי לידה, אמא ל3, עייפה, מניקה, כבר שנים לא ישנה.
היא התקשרה אלי וסיפרה לי שעשתה שני אימונים אצל מאמנת אחרת.
שאלתי אותה למה הפסיקה, מה היה שם?
והיא שיתפה שהמאמנת הריצה אותה, הקפיצה אותה על מדרגה ושהיא חשה סחרחורת ובחילה.
מה שבעיקר היה לי עצוב זה לשמוע שהמתאמנת שלי שהיא ליטרלי וונדר וומן עם קבלות, הרגישה עלובה. “לא עמדתי בקצב, ירדתי בכושר, אני חלשה, אני לא יכולה”.
כבר בשיחת הטלפון אמרתי לה שזו לא היא אשמה.
שהאימון נשמע נוראי ומצלק, ששלושה חודשים אחרי לידה (ועוד עם שני קטנים בבית) צריך לנוח ואם כבר להתאמן אז בהמון המון רכות, הקשבה לגוף והכלה של מה שאני כרגע.

יש דרישה חברתית קשה מנשוא שמחלחלת לעצמותנו, לחשוב שאם אני לא מתאמנת, מרזה, אוכלת בריא כמו לפני הלידה,
אז אני לא בסדר.

אם ילדת לא מזמן אני ממש ממליצה לחזור לפעילות גופנית (אחרי בדיקה של גניקולוגית ופיזיותרפיסטית של ריצפת אגן).
אני ממליצה לחזור לפעילות, אבל בהדרגה, מתינות ושפיות!
אולי הליכה קלילה וקצרה, אולי שחייה נעימה, או כמה תרגילים מאד מדוייקים עם משהי שתכווין אותך לעשייה נכונה.

לא לקפוץ, לא לרוץ, לא להרים משקלים גבוהים, לא לקרוע את עצמך עם תרגילים לא נעימים, לא חובה אימון של שעה, לא צריך להצליח בהכל ואת לא אמורה להרגיש בחילה, לא עכשיו ולא אף פעם.

לעשות לאט, שקט, נעים ובטוח.
ולזכור שאת וונדר וומן ובראת חיים בתוכך וזה שווה יותר מכל סקוואט או קפיצה על מדרגה מטופשת

פוסטים דומים

Hello world!

/
[popup_anything id="22"][popup_anything id="23"][popup_anything…

פוסטים נוספים מנועה