הייתה לי חברה שכל הבנים אהבו

כשהייתי ילדה הייתה לי חברה שכל הבנים אהבו.
היא הייתה מתוקה, מצחיקה, יפה, רזה וגם מאד חלשה.
כלומר, היא לא הצליחה לפתוח קופסאות ובמסלולים בטיולים היא תמיד הייתה צריכה עזרה.
היא לא הייתה קולנית והיא הייתה מאד נעימה.

קניאתי בה היות והייתי קולנית, חזקה, פתחתי קופסאות בלי בעיה, במסלולים לא הייתי צריכה עזרה, הגוף שלי תמיד היה מלא יותר גם כשהייתי ילדה והבנים דפנטלי פחות התעניינו בי.

הרגשתי כמו פיל בעולם, הן מנטלית והן פיזית וזה מצחיק כי בסך הכל מדובר בנערה בגובה של 1.53 אבל התחושה שהסתובבתי איתה מאז ומעולם הייתה שאני יותר מידי.
יותר מידי מדברת, מתווכחת, דעתנית, מלאה, חזקה, אוכלת, יותר מידי קיימת.
ניסיתי לצמצם את עצמי המון פעמים, הרי מי לא רוצה להיות אהובה.
אז עשיתי כאילו אני לא מצליחה לפתוח את הצינצנת וכאילו אני צריכה יד כשיש קפיצה במסלול.
כאילו אני לא יכולה להרים כבד, כאילו אני לרגעים שקטה (מזל שאת זה אי אפשר לזייף לאורך זמן).
וכמובן שדיאטות, רזון והימנעות מלנפח שרירים היו התורה עצמה.

היום אני עושה שכיבות סמיכה, רצה, מרימה משקלים, מחזקת שרירים, לא מצנזרת מילים ופותחת קופסאות גם אם הן סגורות הייטב.

מייחלת ליום בו נוכל להיות אנחנו בנוכחות גבוהה מבלי לעבור תהליך עבור זה, מבלי חינוך חברתי להקטנה ועם הרבה אהבה עצמית מולדת..

פוסטים דומים

פוסטים נוספים מנועה